דו קיום בין קיום וקיימות

בתקופה של שינויי אקלים מהותיים  איכות החיים שלנו תמדד ביכולתנו לחשוב ולחיות בצורה מקיימת יותר.  במקום העבודה אנחנו ניצבים בפני שאלות חדשות, שעד היום כמעט ולא עסקנו בהם כמו כוסות חד פעמיות או רגילות בפינת הקפה, טמפרטורה קבועה במרחב העבודה OPEN SPACE , עוצמת התאורה , גוון האור ומה קרה שהלחם מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן?  האם כל אלו באמת תורמים לבריאות שלנו ולאיכות החיים שלנו. התרגלנו לסדר יום מאוד ברור ומובנה שבו צריכת המשאבים שלנו מאפשרת אורך חיים נוח ונעים. כשאנחנו במשרד אנחנו כמעט לא מושפעים ממזג האוויר.  כשניכנס לחלל העבודה "הפתוח  שלנו" נדליק את המזגן ואת התאורה אלא אם אלו כבר דולקים עוד מלפני שהגענו.  מקום העבודה מש קיע כסף רב במטרה לדמות לנו את התאורה הטבעית ואת תנאי האקלים האידאלים אולם בסופו של דבר המלאכותיות הזו למעשה מייצרת עבורנו סביבה לא בריאה ולא טבעית. כולנו מחוייבים לפעול בהתאם לכרונו ביולוגיה – לשעון הבסיסי של שעות היום והלילה.

כיצד נוכל לצפות ליצירתיות וחשיבה פורצת דרך כאשר אנו עובדים בממ"ד ללא חלונות, כשאנחנו עובדים בחדר עם מזגן מפוצל ללא החלפות אוויר  בתאורה חזקה מידי ומונוכרומטית.: קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להיות יצירתי ולהחליף מחשבות בתנאים אלו…

עבודה בתנאים כאלה בוודאי לא תורמת לשמחה ולשביעות הרצון של העובדים.

במרחבים הפתוחים הגדולים open space העובדים בדרגות הגבוהות יותר זוכים בחדר או פינת עבודה עם חלון.  כולנו זקוקים לאור טבעי, מעטים מאיתנו זוכים לו בחיי היומיום בעבודה. 

טיב הבנייה בארץ מחייב את בעלי החלונות במקומות העבודה להתגונן מהשמש וכך גם הם סוגרים את התריסים והוילונות כדי למנוע סינוור מהשמש אנחנו בפועל מאבדים את החירות והיצירתיות שלנו במקום העבודה. האם תנאי העבודה שלנו קשורים לקיום? לקיימות? האם יוכל להיות דו קיום ביניהם?

אנחנו נמצאים יותר שעות במקום העבודה כדי לאפשר לנו ולבני משפחתנו איכות חיים טובה יותר, ולהחזיר לבנק את משיכת היתר האישית שלנו. בסופו של דבר אנחנו פוגעים בעצמנו וחשוב מכך פוגעים בכדור הארץ, במשאביו, בקיימותו. אנחנו חיים במשיכת יתר – משיכת המשאבים מכדור הארץ מעבר למה שכדור הארץ יכול לייצר זהו מצב שמייצר לנו שינויי אקלים שעוד לא נראו מעולם.

דו קיום הוא מצב שבו אנחנו מקיימים את עצמנו בעזרת שימוש מיטבי ומירבי במה שקיבלנו ב"חינם". אנחנו צריכים כמו כל בעל חיים אחר ליהנות משעות תאורה טבעית וכמובן מאוויר צח בטמפרטורה של 20-30 מעלות. תנאים אלו יאפשרו לנו לחשוב בצורה מקיימת.

כשאנחנו נכנסים לבתי ספר, כמעט בכל מקום נראה תמונה דומה: 

מספר גדול (מדי) של תלמידים נמצאים שעות בכיתה, שאמורה להיות מאווררת, עם החלפת אוויר מומלצת של ארבע פעמים בשעה.  לא קיימת החלפת אוויר, כיון שהמזגן עובד לא פותחים חלונות,  איכות האוויר ירודה, הריח לא נעים, הטמפרטורה בדרך כלל נמוכה וילדים יושבים עם סווצ'רים. 

כל זאת תחת תאורת פלורסנט עם וילונות כהים על החלונות כדי להתמודד  עם השמש שמחממת יותר מדי ומסנוורת.  כמה מתוך הילדים בכיתה אשר מציגים שעמום או חוסר שקט והיפראקטיביות מגיבים לתנאים הלא נאותים? וכמה מהם באמת עם קשיים בקשב?  אי אפשר להבחין. 

בתי הספר הירוקים גם בהם אנו פוגשים במגוון אתגרים.  אם נדרש להגיע לבית הספר ברכב, בית הספר לא באמת מאד ירוק.  אם אין אוורור מתאים ומשתמשים במזגן גם בחודשי המעבר ומתנחמים בכך שהחשמל מיוצר ממערכת פוטו-וולטאית הממוקמת על הגג – גם זו לא באמת קיימות.  כן, אנחנו בעד ייצור חשמל באנרגיה מתחדשת – אך הקיימות נמדדת גם בתאורה הטבעית, האוורור הטבעי, ההליכה הטבעית לבית הספר השכונתי, הפחתת השימוש בחשמל, הפחתת השימוש במשאבי הטבע.

חלק מהשעות הנוספות שלנו בעבודה מושקעות במימון שיעורי העזר לילדים שלנו, שלא מצליחים להתרכז ולהפנים חומר בתנאי סביבה לא נאותים ועם תוספי מזון מעוררים. 

יצרנו מציאות מדומה בבתי הספר, בגני הילדים, במשרדים, בקניונים – כמעט בכל מקום בו אנחנו שוהים.  המציאות המדומה הזו התכוונה לשפר לנו את איכות החיים, אך במקום זאת הפכה אותנו למנותקים מהטבע, מנותקים מצרכי הסביבה ומצרכינו שלנו.  החיים שלנו הפכו לא מקיימים, אנחנו צורכים הרבה   יותר ממה שאנחנו צריכים ובוודאי הרבה יותר ממה שכדור הארץ יכול לספוג.  ואז נקבל אירועי מזג אוויר חריגים, קשים – חמים מדי או קרים מדי או רטובים מדי.  והפיתרון שלנו – נפעיל עוד תאורה מלאכותית, עוד מיזוג, עוד מכוניות בהן ניסע גם למרחקים קצרים.  באנו לשפר ויצאנו מקלקלים.

במציאות המדומה שיצרנו, ואנחנו משלמים מחיר יקר: בבריאות שלנו, בימי מחלה והיעדרות ממקום העבודה, במחלות הילדים ובפגיעה בדורות הבאים להם אנחנו לוקחים את כל משאבי הטבע .

את מעגל חוסר היעילות הזה ניתן לשפר.  ניתן להוביל את הארגון לקראת התנהלות מקיימת – לעולם, למעסיק ולעובדים עצמם.  אנחנו צריכים לגייס את העובדים כך שיקחו חלק בתהליך, לתמרץ אותם כשהם מגלים אכפתיות אמיתית להפחתת הצריכה, שיפור הקיימות, הפחתת המלאכותיות שהשתרשה.

התמריץ לא חייב להיות העלאת שכר, אלא תימרוץ דרך שיפור רווחת העובדים, וזאת מתוך החיסכון באנרגיה: דו קיום בין תקציב הרווחה והחיסכון שיושג.

עובד שביצע מהלך התייעלות אמיתית חייב לקבל משוב חיובי. מחלקה שהציעה פתרונות בעקבות יום עיון סביבתי בארגון תקבל אף היא צ'ופר.  ניתן להפחית משמעותית בצריכה, ניתן וצריך לשתף את העובדים, חייבים ללמד אותם, לשתף אותם, לשמוע את ההצעות שלהם, את הכשלים שהם רואים, את הצעות הייעול שלהם. 

בבית אנחנו זוכרים לכבות את המזגן ביציאה קצרה לסידורים, נכבה את האורות בחדרים שנותרו ריקים.  בעבודה אנחנו לא מרגישים את אותה שייכות כי לא אנחנו משלמים את חשבונות החשמל והמים ותחום הקיימות והחיסכון במשאבים איננו חלק מהשיח הציבורי במקום העבודה.